(א) אפילו הת״ח בא לבסוף כו׳ בשבועות דף ל׳ ר׳ עולא בריה דרב עילאי הו״ל דינא קמיה דר״נ שלח ליה רב יוסף עולא חבירנו עמית בתורה ובמצות אמר למאי שלח לי לאחנופי ליה הדר אמר למשרי בתגריה ופרש״י למישרי בתגריה אם בא דין אחר לפני אפסוק את זה תחילה וכתבו התוס׳ והרא״ש היינו כשבאין שניהן כאחד דאם בא אחר תחילה צריך להקדימו כדאמרינן כקטן כגדול תשמעון א״נ עשה דכבוד תורה עדיף כדאמרי׳ בפ״ב דכתובות עכ״ל התוס׳. ור״ל דשם דף ק״ה איתא דרב ענן אייתי ליה ההוא גברא כנת׳ דגילדנא דבי גילי (פי׳ סל מלא דגים קטנים) א״ל מאי עבידתך א״ל דינא אית לי לא קבל מיניה א״ל פסילנא לך לדינא כו׳ שדרי׳ לקמיה דר״נ שלח ליה לדייניה מר להאי גברא דאנא ענן פסלינא ליה אמר מדשלח לי הכי ש״מ קרוביה הוא הוה קאי דינא דיתמי קמיה אמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף (ופרש״י מצות עשה על הדיינים לדון לכל הבא לפניהם כמ״ש ושפטתם צדק ונצטרף לזה כבוד תורה דרב ענן מש״ה עשה שלו עדיף) סלקיה לדינא דיתמי ואחתי׳ לדיניה כיון דחזא בעל דיניה יקרא דעביד ליה איסתתמו טענתיה ע״כ לשון הגמרא. ולכאורה נראה דס״ל להתוס׳ הנ״ל שהיתום היה שם קודם שבא זה שהיה סבור שהוא קרובו דרב ענן כדמשמע ל׳ סלקיה לדינא דיתמי ואפ״ה דן ר״נ את קרוביה דרב ענן בתחלה ומש״ה הביאו ראייה מכאן דמקדים הת״ח אף שכבר פתחו בדיניה דאחר. אלא שא״כ קשה על שינוייא קמא דהתוס׳ והרא״ש היאך כתבו דמיירי דוקא כשבאו יחד כיון דמוכח מכאן דאפילו באו בזא״ז מצוה להקדימו. לכן צ״ל דאין לדקדק מל׳ סלקיה לדינא דכבר באו לפניו והתחיל בו אלא כיון דהוה שם יתום והו״ל להקדימו לפני הבאין עמו והוא לא עשה זהו מקרי ג״כ סילוק ומ״מ ס״ל לשינויי׳ בתרא דתוס׳ כיון דמצינו דהקדימו להת״ח קמיה יתום הראוי להקדים משום דחמירא לן עשה דכבוד תורה א״כ י״ל דמצוה להקדימו לאחר דאינו יתום אף שכבר פתחו ליה בדינא. ובשינוייא קמא דס״ל דעשה דכבוד תורה אינו דוחה אלא עשה דשפטו יתום שאינו כתוב בתורה ולא עשה דכקטן כגדול תשמעון שכתוב באורייתא. ובזה נתיישב דל״ת מאי קאמר ר״נ האי עשה והאי עשה הא יש ביתום עוד עשה דכקטן כגדול ואי ס״ל דאפ״ה עשה דכבוד תורה עדיף א״כ לא הול״ל האי עשה כו׳ אלא הול״ל אע״פ שיש לזה עשה נוספת אפ״ה עשה דכבוד תורה עדיף. גם ק׳ מנ״ל לר״נ דעשה דתורה דוחה כולי האי ובזה שכתבתי שבאו כאחד א״ש. מיהי אי לא פרש״י הנ״ל היה נראה לפרש מ״ש האי עשה כו׳ דר״ל להיתום דבא תחילה יש עשה דכקטן כגדול תשמעון ולקרובו יש עשה דאת ה׳ אלקיך תירא לרבות ת״ח וכן פי׳ רש״י בעצמו בר״פ שבועת העדות סוף דף ל׳ אמ״ש שם דעדים מעידים בעמידה שנאמר ועמדו שני האנשים ות״ח בישיבה דהאי עשה והאי עשה ופרש״י האי עשה ועמדו והאי עשה דאת ה׳ אלקיך תירא לרבות ת״ח ע״ש. ולפ״ז שפיר קאמר האי עשה. ורש״י דלא פי׳ גם כאן כן משום דס״ל דאת ה׳ אלקיך תירא שמרבה ת״ח הוא דרש ואסמכתא בעלמא ואינו דוחה עשה המפורש בתורה דהיינו כקטן כגדול תשמעון ודוקא התם שגם ועמדו שני אנשים אינו אלא אסמכתא לומר דאעדים קאי וכמ״ש (בסימן י״ז ובסי׳ י״ח ע״ש) מש״ה דחי ליה הדרש דאת ה׳ כו׳ לכן פי׳ דמע״ה דר״נ הוה דבאו כאחד וכמ״ש וא״ת אכתי קשה דהו״ל לפרשה האי עשה דשפטו יתום והאי עשה דאת ה׳ אלקיך תירא וי״ל כיון דאינו עשה גמור הכתובים בתורה ניחא ליה לפרש דמיירי בעשה דושפטתם צדק הכתוב בתורה וגם הוא שוה לשניהן כן נ״ל פרש״י ותוס׳ אבל רבינו לא ס״ל כפרש״י וכמ״ש שהרי כתב לפני זה דת״ח מוקדם אפילו בא לבסוף ש״מ דס״ל דכבוד תורה דוחה העשה כקטן כגדול תשמעון וגם מביא דברי הרמב״ם דמוכח מיניה דהיתום קודם לת״ח אפילו כשבאו יחד מק״ו דאלמנה והיינו דלא כמ״ש בשם התוס׳ והרא״ש וצ״ל דס״ל לרבינו דר״נ לאו שפיר עביד דהקדים אפילו קרובו של ת״ח ליתום ומ״מ נלמד ממנו דצריך להקדים הת״ח הבא אחר איש אחר דאל״כ במה טועה ר״נ וכמ״ש בפרישה. ואפשר לומר דגם דעת התוס׳ והרא״ש הוא כן בשינויי׳ בתרא ובשנוייא קמא ס״ל דמאחר דטעה ר״נ אין להביא ראייה ממנו כלל. מיהו זהו דוחק דא״כ לא הו״ל לסתום ולכתוב בשינוייא בתרא כדאמרינן בפ״ב דכתובות כיון דבשינויא קמא ס״ל דאין ראייה כלל משם ואדרבה מוכח משם דלאו שפיר עביד מש״ה צ״ל יותר כמ״ש ראשונה לדעת התוס׳ ודו״ק והריטב״א כתב אהאי עובדא דסוף כתובות ז״ל ק׳ לי הא אמרינן בפרק שבועת העדות דשלח ליה רב יוסף לר״נ עולא חבירנו כו׳ עד למאי שלח לי למשרי תיגרא ברישא ולא חש לאסתתומי טענתא דאידך וי״ל דבחבר עצמו (וה״ה קרובו דהא מסיק דדוקא אחר אסור) שבא לדין ליכא משום אסתתומי טענתיה דהא ידע דחזי להכי ובעל דיניה נמי ניחא ליה דלישרי תיגרא לאלתר. אבל הכא דלא חבר ולא קרובו של חבר הוה סבר דמחניף ליה ואסתתמו טענתיה עכ״ל. וצ״ל דקשה להריטב״א דאף א״ת שאותו מעשה דשבועות היה קודם ור״נ עצמו לא עלתה על דעתו לחוש שיסתתמו טענתיה דאידך כמו דלא חש בההוא דכתובות מ״מ למה לא מסיק סתמא דגמרא שם דלאו שפיר עביד לא רב יוסף דשלח להקדימו ולא ר״נ שהיה להן לחוש שיסתתמו טענות של כנגדו וכמו שאירע בעובדא דכתובות וכדי שלא ללמוד ממנו לעשות כן כמו שעשו הם וא״ת מאי מקשה הריטב״א הא י״ל דשאני בההיא דכתובות דהוה יתום קמיה ודחי ליה והקדים לההוא גברא מש״ה אסתתום טענתיה דאידך משא״כ בההיא דשבועת העדות דלא הוה יתום שפיר עביד שהקדים לת״ח וי״ל דא״כ לא הוה שתיק תלמודא בכתובות מלפרש דמשום איחור היתום איסתתמו טענתיה והכי הול״ל חזא בעל דיניה יקרא דקעביד ליה דאקדומיה ליתום אסתתמו טענתיה ומדלא פירשוהו הכי ש״מ דלאו משום הכי אסתתום טענתיה וק״ל ועבפ״ר שכתבתי דאין דעת הרמב״ם ורבינו כדעת הריטב״א בזה דהן ס״ל דדוקא ביתוס לאו שפיר עביד אבל בשיש אחר דוחין אותו מפני כבוד ת״ח אפילו כבר פתחו ליה ודו״ק. גם אין להקשות מאי מקשה הריטב״א הא י״ל דההיא דכתובות איירי דכבר פתחו בדינא דיתמי וסלקוהו משום הכי אסתתום טענתיה משא״כ ההיא דפרק שבועת העדות דמיירי דעדיין לא פתחו ליה די״ל דהריטב״א לטעמיה דכתב שם עוד ז״ל ודעת מורינו ז״ל דהכא עדיין לא פתחו בדינא דיתמי כד אתא האי דיניה קמיה דר״נ דבשלמא בחבר עצמו שרינן תיגרא ברישא ואע״ג דפתחו בדינא דאחריני כדי שלא יתבטל מלמודו ומשום כבוד תורה דאע״ג דאיכא מצוה לדון הבא ראשון מדכתיב כקטן כגדול תשמעון עשה דכבוד תורה עדיף והיינו דאמרינן בפרק כל כתבי אמר רבא תיתי לי אי אתא צורבא מרבנן קמאי לא מזיגנא כו׳ אבל כבוד קרובו כל חכם אינו אלא מדרבנן אבל הכא עדיין לא פתחו בדינא דאידך ובכל חד מינייהו איכא מצוה לדון וכיון דהאי עשה והאי עשה עשה דקרובו של חכם עדיף דאיכא בהדיה עשה דרבנן דכבודו של חכם עכ״ל ומדכתב דצ״ל דעדיין לא פתחו ליה בדיניה ולא כתב דצ״ל שבאו לפניו יחד דאילו בא היתום לפניו קודם היה חייב להקדימו גם מדכתב אחר זה דבשלמא בחבר עצמו שרינן תיגרא אפילו פתחו לאחר תחלה ש״מ דס״ל דאין דין קדימה תלוי מן התורה בביאה לפניו כ״א בפתיחה בדין וקשה מנ״ל הא וצ״ל דס״ל להריטב״א דמדכתב כקטן כגדול תשמעון משמע דה״ק מאחר שהתחלת לשמוע דין של פרוטה לא תסלקנו לשמוע דין של מנה ומדאמרו דעשה דכבוד תורה דוחה האי עשה ש״מ דאפילו כבר פתחו לשמוע בדינא דאחר ג״כ דוחין אותו מפני כבוד תורה ומש״ה כתב דהיינו דוקא לת״ח עצמו אבל לקרובו אינו דוחה כ״כ כ״א כשבאו לפניו יחד דהוא דרבנן דאסמכוהו אהאי קרא דכקטן כגדול תשמעון. כן נ״ל ביאור דברי הריטב״א ועיין מ״ש בסמ״ע ודו״ק:

(ג) הדיין שבא לפניו דין מרומה כו׳ בר״פ אד״מ תנן א׳ ד״מ ואחד ד״נ בדרישה וחקירה ובגמרא ד״מ מי בעי דרישה וחקירה ורמינהו שטר כו׳ א״ר פפא כאן בדין מרומה וכאן בדין שאינו מרומה וכתב הרא״ש והא דאמרינן בפ׳ שבועת העדות דדין מרומה אין לדונו כלל משום שנא׳ מדבר שקר תרחק תירץ מהר״ם היינו כשהתובע טוען ברמאות אז יסתלק הדיין ולא ישמע טענתו והכא מיירי שהנתבע טוען ברמאות ואין לדיין להסתלק שלא ישתכר הרמאי ברמאותו כו׳ ע״ש וגם כוונת רבינו כן הוא וכמ״ש בפרישה אבל דעת הרמב״ם אינו כן וכן מוכרח מ״ש הכ״מ שם עליו והנה אעתיק לשונם. בפ׳ כ״ד דסנהדרין כתב מניין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהיה קולר תלוי בצוואר העדים ת״ל מדבר שקר תרחק כיצד יעשה ידרוש בו ויחקור הדבר בדרישות וחקירות של ד״נ אם נראה לו לפי דעתו שיש בו רמאות כו׳ עד אסור לחתוך לו הדין אלא יסלק עצמו כו׳ עכ״ל הרמב״ם וכתב עליו הכ״מ ז״ל כיצד יעשה ידרוש כו׳ בר״פ אד״מ אסיקנא דבדין מרומה בעינן דרישה וחקירה. אלא יסלק עצמו וכו׳ מההיא ברייתא דפ׳ שבועת העדות דמדבר שקר תרחק. ומנין לדיין שהוא יודע בדין כו׳ ברייתא בפ׳ שבועת העדות עכ״ל הכ״מ הרי לפנינו דלפי מ״ש הכ״מ בפי׳ דברי הרמב״ם אין אנו מוכרחין לחלק בין תובע לנתבע שהרי החילוק דביניהן לא כתב הרא״ש והר״מ הנ״מ אלא כדי ליישב שני הגמרות דל״ת אהדדי והכ״מ כתב דבשני הגמרות מיירי בתובע מרומה דמתחילה ידרשנו כההיא דפ״א ד״מ ואח״כ יסלק ממנו כההיא דפ׳ שבועת העדות ומש״ה לא כתב ברמב״ם שום חילוק בין תובע לנתבע וז״א להרא״ש והר״מ וכמ״ש לעיל אלא ס״ל דהגמ׳ דפ׳ שבועת העדות לחוד מיירי בתובע ומש״ה קאמר שאסור לדונו אם הוא מרומה וההיא דפ׳ א׳ ד״מ מיירי בנתבע על אותו הרמאי קאמר דלא יסלק דינו אלא ידרשנו ויחקרנו ולא יזוז משם עד שיגמור דינו דהיינו לחייבו בדין או ע״פ אומד הדעת ורבינו נמשך אחר ל׳ הרא״ש ומ״מ כתב דאפי׳ בתובע שהוא רמאי בעינן לדרשו ולחקרו תחילה להוודע אם הוא מרומה או לא דסברא הוא כן דאיך ידחנו ויהא נספה בלא משפט קודם שיתברר שהוא ודאי רמאי ומ״מ לא כ״ר שידרשנו ויחקרנו בדרישה וחקירה של ד״נ משום דס״ל דבתובע דיש תקנה לסלק רמאותו במאי שיראה התובע דמסתלק הדיין מדינו א״צ דרישה וחקירה כולי האי ומה״ט נמי כ״ר שידרשנו אם יראה לפי דעתו שאין בו רמאות הרי שכתב שלכך ידרשנו כדי שיודע שמא אינו רמאי אבל הרמב״ם לא כתב האי ואם יודע שאינו רמאי וכתב שידרשנו בחקירות ודרישות של ד״נ ה״ט משום דלהרמב״ם לא באו אלו חקירות כדי להוודע אם הוא רמאי דאיירי בידוע שהוא רמאי אלא באו כדי לפטור הנתבע או לחייבי ע״י ומש״ה קאמר כיצד יעשה כו׳ וקאמר ידרשנו ויחקרנו היטב בדרישה דד״נ אולי יוכלו לברר ולעמוד על רמאותו ואז יהא פטור הנתבע או יתחייב בדין ואם לא נוכל לברר הרמאות ועכ״פ הדיין רואה שהוא דין מרומה אז יסלק נפשו ממנו ולא יתן לו פסק וידוננו מי שלבו שלם בדבר ר״ל אולי דיין אחר יוכל לבררו יותר מזה ולא ס״ל להרמב״ם שיסלק ממנו ולפטור הנתבע או ליתן כתב לידו שלא יתעסק בדין זה שום אדם כמו שהיה נוהג הרא״ש ע״פ סברתו וביאורו להגמרא הנ״ל ומה״נ כ״ר וידוננו מלכו של עולם ולא שום דידן וה״ט כיון דלהרא״ש ורבינו הדרישה לא באה אלא להודיע אם הוא רמאי ושוב שורת הדין נותן שנסלקו מדינו ומאחר שנתוודע לדיין זה שהוא רמאי למה יכניס ראשו בו דיין אחר והשתא א״ש שלא כ״ר דין זה בשם הרמב״ם או הול״ל ל׳ הרמב״ם כדרכו וכמו שכ״ר בדין שאחר זה מיד בשם הרמב״ם ודין זה ודין שאחר זה שניהם כתבם הרמב״ם שם בפרק א׳ ובפרק כ״ד ע״ש. כנ״ל ולא כבית יוסף שכתב שדברים הללו שכ״ר הם כדברי הרמב״ם ע״ש. ואעידה לי ארבע עדים נאמנים והם ד׳ דברים ששינה בהם רבינו מל׳ הרמב״ם הא׳. הרמב״ם התחיל וכתב הדיין שבא לכניו דין שיודע שהוא מרומה ורבינו לא כתב יודע. הב׳ שהרמב״ם כתב שידרשנו בדרישות וחקירות של ד״נ ורבינו לא כתבו. הג׳ שרבינו כתב שידרוש ויראה אם לפי דעתו אין בו רמאות והרמב״ם לא כתבו. הד׳ שהרמב״ם כתב שידונו מי שלבו שלם בדבר ורבינו כתב שידוננו מלכו של עולם. כל אלו השינויים מודים למ״ש שאין דעת רבינו כדעת הרמב״ם וגם בכ״מ הנ״ל מוכח כדברי